גם רוצח וגם זכאי?- אחריותו של חולה הנפש בפלילים

גם רוצח וגם זכאי?- אחריותו של חולה הנפש בפלילים

בחוק העונשין מוקדש כמעט פרק שלם ל"סייגים לפליליות המעשה".

בפרק זה מנויות התנהגויות שונות אשר מהוות סייג לאחריותו הפלילית של אדם למעשיו ומי שעומד בתנאי אותו סייג, "לא יישא… באחריות פלילית למעשה שעשה".

הסייגים הללו נכללים בסעיף 34 לחוק העונשין וביניהם; קטינות, היעדר שליטה, אי שפיות הדעת, שכרות, הגנה עצמית, הגנת בית מגורים, צורך, כורח, צידוק וזוטי דברים.

במאמר זה ברצוני לדון בסייג של אי שפיות הדעת המצוי בסעיף 34ח לחוק העונשין הקובע לאמור:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש-

1. להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
2. להמנע מעשיית המעשה"

עד לפני כ-300-200 שנים, כל מה שצריך היה שופט לקבוע הוא כי האדם עשה את המעשה הפלילי ודי בכך כדי להרשיעו ולהטיל עליו עונשים חמורים כגון הטלת מום, מוות, כליאה עם עבודות פרך, הגלייה ועוד. כך ניתן למצוא פסקי דין מעוותים בהם הוענשו ילדים ונערים בחומרה רבה, כמבוגרים, בעוון גניבת כיכר לחם.

המשפט הפלילי המודרני הכיר בכך שלא ניתן לקבוע- לפחות מן הבחינה המוסרית- כי אדם אחראי בפלילים אם לא היה מודע למעשיו דהיינו, אם לא הצטרפה למעשה שעשה מחשבה פלילית.

מכאן, קצרה הדרך למסקנה כי אדם שנקבע כי הינו חולה נפש- ואני מדגיש, חולה נפש עפ"י קריטריונים משפטיים ולא רק רפואיים- כלומר אינו מבין מה הוא עושה, או מודע למעשיו, אין לו מחשבה פלילית, ועל כן אינו אחראי למעשיו ואין להענישו בגינם.

הענשת אדם כזה הינה כהענשת חיה או להבדיל, ילד מתחת לגיל האחריות הפלילית. (12 שנים- סייג הקטינות).

ראוי להסביר כי העובדה שאדם חולה נפש במשמעות הרפואית של המושג, הינה קביעה הכרחית שבלעדיה אין השופט יכול לקבוע כי הוא חולה נפש מן הבחינה המשפטית.

אולם, לא די בחוות הדעת הרפואית הקובעת שפלוני חולה במחלת נפש, כדי שאדם יקבע שהינו בלתי שפוי ובלתי אחראי בפלילים מן הבחינה המשפטית, רק השופט, והוא בלבד, רשאי לקבוע- עפ"י כל העובדות המובאות בפניו, לרבות התנהגותו לפני, בעת ואחרי המעשה- שמדובר במחלת נפש שבגינה אותו נאשם חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להמנע מעשייתם.

אסביר זאת בדוגמא: קיימים חולי סכיזופרניה ("שסעת") אשר בשל מחלתם מאמינים, למשל,  כי הם נפוליאון, שליחי האל וכדומה. הם מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, ומאושפזים בבתי חולים לבריאות הנפש באופן תדיר. יחד עם זאת אם נשאל אדם כזה האם מוסרי לגנוב או פסול, והאם הוא מודע לכך שזה אסור לפי החוק, סביר שיענה כי הגניבה פסולה מוסרית ואסורה חוקית. במקרה כזה ייקבע שהוא שפוי מן הבחינה המשפטית, על אף מחלת הנפש ממנה הוא סובל, ועליו לשאת באחריות ולהיענש על המעשה הפלילי שעשה.

הוא שאמרנו, הרופא קובע שהוא חולה והשופט קובע אם הוא אחראי בפלילים או חל עליו הסייג של אי שפיות הדעת, ולפיכך זכאי בדינו.

כבר הבהרתי שמי שחל עליו אחד הסייגים לאחריות הפלילית, אינו נושא באחריות פלילית והדין הוא שיש לזכותו. סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין קובע שדי אפילו בקיומו של ספק סביר בשאלת התקיימות הסייג כדי להביא לזיכוי.

למרות זאת, במהלך השנים, בשל התחושה הקשה המתלווה לזיכויו של אדם אשר "כולם יודעים" כי ביצע מעשים חמורים, החליטו בתי המשפט בישראל כי מי שחל לגביו הסייג של אי שפיות הדעת, לא יאמר עליו "זכאי", אלא "לאו בר עונשין". יש שפסקו כך דווקא בשל הטענה כי זה לא מוסרי לומר על מי שרצח למשל את קרוביו כי הוא זכאי.

לפני כשנתיים ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בעניין מדינת ישראל נ' וחנון ושם נפסקה הלכה חדשה לפיה, אין זה ראוי שבתי המשפט ייצרו קטגוריה חדשה של "לאו בר עונשין" (בהבדל מקטגוריה של זכאי) שהמחוקק לא השתמש בה.

כלומר, מי שחל עליו סייג אי שפיות הדעת יש לומר גם לגביו שהוא זכאי, כמו כל נאשם שנקבע כי חל לגביו סייג אחר לאחריותו הפלילית למשל, הגנה עצמית, שכרות וכדומה.

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפסקי דין נוספים כגון איהב אשקר נ' מדינת ישראל ואחרים.

מן האמור לעיל ניתן לראות כי שאלת אי שפיות הדעת מתייחסת למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע המעשה.

במקביל לשאלה זו של אי שפיות הדעת בעת ביצוע המעשה (שהיא זו המהווה את סייג אי שפיות הדעת שהתקיימותו מביאה לזיכוי), התעוררה שאלה שלובה בה והיא, כשירותו של אדם לעמוד לדין בעת המשפט. דהיינו, לעיתים קשה לדעת בבדיקה רפואית נפשית מאוחרת, שמטבע הדברים נעשית בעקבות ביצוע העבירה, אם הנאשם היה בלתי שפוי בדעתו בעת ביצוע העבירה.

במצב זה סבורים הרופאים כי ניתן לדעת רק כעת, בעת הבדיקה, (שנעשית הרבה פעמים תקופה ממושכת אחר מועד העבירה), כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין כיוון שהוא לא מבין את ההליכים נגדו, לא מבין את תפקידו של ביהמ"ש והשופט, אינו מבדיל בין התובע לסנגור, ולא מבין את תפקידיהם, הוא נתון במצב פסיכוטי וכדומה.

מכיוון שכפי שאמרנו בתחילה, שאלת אי שפיות הדעת בעת ביצוע המעשה, אינה נוגעת רק למחלת נפש מן הבחינה הרפואית, אלא שהשופט קובע התקיימות סייג זה גם עפ"י העובדות שלפני המעשה, במהלך המעשה ולאחריו, הרי שלא ניתן לברר- אצל אדם שהינו בלתי כשיר לעמוד לדין ולנהל משפט- אם היה שפוי בדעתו בעת ביצוע המעשה או בלתי שפוי בדעתו.

כלומר, אי כשירותו של אדם לעמוד לדין, ולהבין מה קורה במשפטו, מונעת מביהמ"ש לקבוע, מן הבחינה המשפטית, כי היה בלתי שפוי בדעתו בעת ביצוע המעשה.

ביהמ"ש קובע במצב זה כי הנאשם בלתי כשיר לעמוד לדין, מפסיק את המשפט ומורה על אשפוזו הכפוי של הנאשם לצורך קבלת טיפול בלי לדון בשאלת אי שפיות הדעת בעת המעשה. נאשם כזה, אם וכאשר יבריא ניתן לחדש את משפטו ובמהלך המשפט המחודש שבו הוא כשיר כבר לעמוד לדין ומסוגל לנהל את משפטו, תידון גם שאלת אי שפיות הדעת שלו בעת המעשה.

בשאלת אי הכשירות לעמוד לדין (בשונה משאלת אי השפיות בעת המעשה) עוסק סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע שמי שאינו כשיר לעמוד לדין היום, בעת הדיון במשפט, יאושפז ויטופל. (למעט מקרים חריגים בהם יקוים המשפט על אף אי הכשירות)

תקצר היריעה לדון בכל הדקויות של סעיף אי הכשירות במאמר זה אולם, כעת מתעוררת השאלה מה דינו של אדם אשר הרופאים קובעים לגביו שהיה בלתי שפוי בדעת בעת ביצוע המעשה והוא גם בלתי כשיר לעמוד לדין כעת, משהוגש נגדו כתב אישום ומשפטו צריך להתנהל.

אלה מקרים שבהם, מצד אחד כל הרופאים מסכימים, וגם התביעה והסנגוריה מסכימים, שאותו אדם היה בלתי שפוי בדעתו בעת ביצוע העבירה, וגם שאינו כשיר לעמוד לדין, כעת.

אז כיצד ניתן לברר אצל אדם שבלתי כשיר לעמוד לדין, אם היה בלתי שפוי- מבחינה משפטית, בשונה מן הבחינה הרפואית- בעת ביצוע העבירה?

שאם ביהמ"ש אינו יכול לברר את העובדות כיוון שהנאשם לא מבין מה קורה סביבו ועל כן אינו כשיר לעמוד לדין, אין אפשרות לקבוע- מן הבחינה המשפטית- שהיה בלתי שפוי בעת ביצוע העבירה.

האם רק בשל כך שמצבו חמור יותר, כיוון שבשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל חל לגביו סייג אי השפיות בעת ביצוע העבירה, והוא גם בלתי כשיר לעמוד לדין כיום, לא ניתן לומר עליו כי הוא זכאי?

במקרה מורכב מעין זה עסק ביהמ"ש העליון בפסק הדין הנ"ל בעניין איהב אשקר ונקבע כי במצב בו הרופאים, התביעה וההגנה מסכימים כולם, כי בשל מחלת הנפש ממנה סובל הנאשם הוא היה בלתי שפוי בעת ביצוע העבירה וכיום הוא גם בלתי כשיר לעמוד לדין, והסנגור מודיע שעפ"י הראיות הנאשם אכן ביצע את המעשה, רשאי ביהמ"ש לקבוע שהוא זכאי.

כמובן, ביהמ"ש לא יעניש נאשם זה, כיוון שהוא זכאי בשל התקיימות הסייג של אי שפיות הדעת, אלא יקבע לפי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש כי יש לאשפזו בכפייה לפרק זמן שייקבע עפ"י המלצת הרופאים, על מנת שיקבל טיפול. ודוק, אין לראות באשפוז הכפוי לשם טיפול עונש, כיוון שאם יבריא ניתן לשחררו לקהילה, כמובן בתנאים המבטיחים שלא יפגע שוב בעצמו או בציבור.

במקרה כזה לא יחודש המשפט אם נאשם זה יבריא, הואיל וכבר נקבע שהיה בלתי שפוי בדעתו בעת ביצוע המעשה ובשל כך זוכה מן העבירה (ראוי לציין בהקשר זה כי בפסיקה אחרת נקבע שתקופת האשפוז הכפוי לא תעלה בכל מקרה על תקופת העונש המקסימלית לה היה צפוי אותו נאשם, אלמלא חל לגביו סייג אי השפיות).

עובדות דומות עמדו בפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת לאחרונה, בעניין מדינת ישראל נ' גולדשטיין. (פסק הדין ניתן ביום 28/05/17)

נאשם זה רצח באופן מזוויע את גרושתו לאחר שנכנס באמתלות שונות לדירתה, ובעת שנכנסה לשירותים הצטייד בסכין מן המטבח וכשיצאה דקר אותה דקירות מרובות, ערף את ראשה, זרק אותו לפח הזבל והציתו כפי שגם הצית את גופתה.

ביהמ"ש קבע כי הוא "זכאי", אך הורה לאשפזו אשפוז כפוי לצורך קבלת טיפול נפשי בבית חולים לחולי נפש למשך 25 שנה.

אכן אנו מתקשים מן הבחינה המוסרית לומר על אדם כזה כי הוא זכאי.

אולם, ניתן להבין קביעה זו לרגל הצורך בכיבוד לשון החוק וההפנמה כי מי שבשל מחלתו לא הבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור , חל לגביו סייג אי השפיות, המצדיק את זיכויו, כשם שמי שהמית אדם תוך "הגנה עצמית", קיים סייג לאחריותו הפלילית.

בשני המקרים לא ייענש הנאשם. כשהגן על עצמו לא ייענש כיוון שהייתה לו הצדקה לפעול כפי שפעל על מנת להציל את חייו, ואילו כשיימצא בלתי שפוי בדעתו, לא ייענש אלא יאושפז באופן כפוי לצורך קבלת טיפול רפואי נפשי.

זאת כיוון שמחלת הנפש יכולה להיות מחלה קשה, ככל מחלה קשה אחרת, והענשת חולה הנפש דומה להענשת ילד קטן או חיה. שניהם אינם מבינים את הפסול שבמעשיהם, ואינם מבדילים בין טוב לרע, מותר ואסור והעונש לא יביא לתיקון דרכיהם.

והרי כבר למדנו שבמשפט הפלילי המודרני אין מענישים אדם לצורך נקמה בלבד וחוקי חמורבי בדבר "עין תחת עין" כבר חלפו מן העולם.

בסופו של יום, השינוי בטרמינולוגיה שקבע ביהמ"ש לגבי חולה הנפש בין המושג "לאו בר עונשין" לזכאי, הינו "…שינוי סמנטי בעיקרו, פילוסופי כמעט, של אופן סיווג נאשם החוסה תחת סייג אי שפיות הדעת. בצדק תיארה זאת המדינה כעניין של "שפה משפטית…", כדברי נשיאת ביהמ"ש העליון, כבוד השופטת מ' נאור בדיון הנוסף בעניין וחנון.

 

משה גלעד, עו"ד