"וואטסאפ" בעידן הסרטונים?

"וואטסאפ" בעידן הסרטונים?

תארו לכם מצב שביום בהיר אתם מקבלים הודעה ממכר ומעוד מכר ואז טלפון ועוד טלפון ועוד טלפון. אתם תוהים מה קרה, מה פשר כל ההודעות והטלפונים, אתם פותחים את אחת ההודעות מחבר לעבודה או חבר ילדות, וברגע אחד חרב עולמכם.

החבר מגלה לכם  ש"נתקל" בסרטון אינטימי שלכם שהגיע אליו דרך יישומון ה"וואטסאפ", אין טעם לפתוח את יתר ההודעות כי כבר הבנתם מה יהיה תוכן ההודעה, הדבר היחיד שבא לכם לעשות זה להיעלם. סביר להניח שבזמן הקצר שחלף הסרטון כבר הועבר בין מאות אם לא אלפי אנשים, והפחד הכי גדול שלכם שהוא יגיע לאחד מבני משפחתכם.

כדי להילחם בתופעה של הפצת סרטונים ותמונות, בשנת 2014 תוקן החוק למניעת הטרדה מינית כך שפרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו יהווה הטרדה מינית (להלן: חוק הסרטונים).

דינה של הטרדה מינית כאמור יהיה כדין הפוגע במזיד בפרטיות זולתו לפי חוק הגנת הפרטיות – דהיינו , עד 5 שנות מאסר. כך, שהנפגע יוכר כנפגע הטרדה מינית, בעוד המפיץ יוגדר כעבריין מין. נוסף על הסנקציה הפלילית, פגיעה בפרטיות היא גם עוולה נזיקית. ומשכך, אדם שעובר את העבירה עשוי לתת את הדין בשתי חזיתות – הפלילית והאזרחית.

המשמעות היא שכיום ניתן לאכוף הפצת סרטונים ותמונות בעלי תוכן מיני באמצעות ענישה פלילית.

כמובן שאין הדבר אומר שמחר בבוקר המשטרה תתחיל לדפוק על דלתו של כל מי שהעביר סרטון כזה או אחר בווואטסאפ או בפייסבוק, אך בהחלט לזו הסמכות לעשות כן.

לשם ההשוואה, בדנמרק לבדה, בשנת 2018 הוגשו מעל ל-1,000 כתבי אישום נגד בגירים וקטינים שהיו חלק בשרשרת ההעברה של סרטון אחד בו נראו קטינים מקיימים יחסי מין.

מי ייחשב כעבריין לפי חוק הסרטונים? האם רק הראשון שהפיץ את הסרטון ללא הסכמת המצולם? או שכל אחד שהעביר את הסרטון הלאה? המושג "פרסום" לא הוגדר בחוק הסרטונים, אך לפי הנחיית פרקליט המדינה, ככלל יש לחקור את שתי החוליות המרכזיות – המפרסם הראשון וזה שהפיץ ברבים, ועם זאת יש לנסות ולהגיע במאמץ סביר גם לחוליות ביניים.

דהיינו, מהנחיית פרקליט המדינה עולה שגם אם קיבלת את הסרטון ואין לך קשר למצולמים או להפיכתו של הסרטון ל"ויראלי" ורק העברת אותו, גם אותך ניתן לזמן לחקירה ובמקרה הצורך להגיש כנגדך כתב אישום בגין עבירות מין.

בישראל, רק בשנת 2018, נדרש בית המשפט העליון לדון לראשונה במדיניות הענישה בעבירה של הטרדה מינית על ידי פרסום משפיל (ע"פ 5090/18 מדינת ישראל נגד פלוני).

בפסיקתו של בית המשפט העליון הודגש כי עבירת הפרסום היא עבירה שראויה לענישה מחמירה וגזר על הנאשם 12 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. במקרה דנן, הנאשם הורשע הן בעבירת הפרסום והן בעבירה של סחיטה באיומים. נכון להיום, מספר כתבי האישום שמוגשים בגין עבירת הפרסום כעבירה יחידה עצמאית (ולא כנספחת לעבירות נוספות) הוא מועט מאוד אך הדבר בהחלט אפשרי.

חוק הסרטונים נועד לקדם מטרה חשובה במעלה, יחד עם זאת, מיגור תופעת ההפצה נמצא בראש ובראשונה בידיהם של אותם אזרחים שנחשפים לסרטונים, והדבר הכי חשוב שעליהם לעשות הוא לא לשתף פעולה ולא להעבירם הלאה.

במידה ובכל זאת זומנת לחקירה בחשד לפרסום או הפצה חשוב מאוד להיוועץ עם עורך דין עבירות מין בהקדם האפשרי, ובטרם ההגעה לחקירה, ואין להקל ראש בעניין, שכן כפי שנאמר לעיל, מדובר בעבירה של הטרדה מינית או מעשים מגונים, עבירה שהעונש בגינה יכול להגיע ל-5 שנות מאסר.